דרך התה ביוננאן

דרך התה ביוננאן
idoz

הקמליה הסינית (Camellia sinensis), המוכרת לנו לרוב בפשטות כ"תה" היא מין של צמח אשר ניצניו ועליו הצעירים משמשים לחליטת המשקה הנצרך ביותר בעולם, ושגידולו והמסחר בו היוו זרז כלכלי ופוליטי במזרח אירואסיה מזה דורות רבים, והשימוש בו העניק נחמה לדורות של עולי רגל תשושים, משוררים נכאי רוח ומוכרי שטיחים חרדי מבע.

למרות אגדות פופולריות אודות קיסרים עצלים ונסיכות רומנטיות השוכנות תחת עצי תה שהשירו את עליהם בכוס המים הרותחים שלהם, לחלוט עלי תה תה טריים לא ממש עובד, והשימוש בתה התחיל דווקא כתרופה מעובדת לאבקה סביב שנת האלף לפני הספירה, ללא שיהיה בידינו תיארוך מדוייק.
מקורה של הקמליה הסינית הוא במחזות הדרום מערביים של סין, בגוויז'ואו, סצ'ואן ובמיוחד ביוננאן, בהן מתקיימות עד ימינו אוכלוסיות בר של עץ זה. כאמור הצמח החל את דרכו למטרות טקס ורפואה בקו התפר שבין התרבות הסינית המתפתחת לעמים שמדרום לה, והפך למשקה רק לאחר נפילת שושלת האן במאה השלישית לספירה.

עליית תרבות התה הסינית המוכרת לנו כיום קשורה קשר הדוק להגירה נוספת לאורך דרכי המסחר, והיא של הדת הבודהיסטית. תחת השפעתו הרעיונית של הבודהיזם, הפך צמח התה, על תכונותיו המעוררות העדינות, לחומר משקה מוערך ואף החל במידה רבה לדחוק את היין ממעמדו כמטבע חברתי וטקסי.

"יום אחד ישב בודהידהרמה, הנזיר השעיר וחד המבע שהגיע ממרכז אסיה לסין על מנת להטמיע את באדמתה את סודות הצ'אן. שעות ארוכות ישב דומם מול קיר מערתו וניסה להגיע לריכוז העמוק המיוחל. בתסכול התרגול תלש בזעם את עפעפיו והשליכם על האדמה הלחה שבפתח המערה. מן העפעפיים מיד צמח ועלה שיח פלאי וירוק להפליא" וכך בא צמח התה לעולם, לעורר ולמקד ולהתמיר את נפש האדם אל מחוזות ההבנה.

מלבד מעלותיו הרוחניות המוכחות, הכניס גידול התה גם ממון ארצי לחלוטין לקופות המנזרים אשר שגשגו ברחבי סין החל מתקופת טאנג (618–907 לספירה), ושמיקומם על מדרונות ההרים אפשר להם לנצל את האדמות הטרשיות והלא מנוצלות לגידול מניב, וכמה מנזרים הצטיינו בגידול תה אשר שמעו נישא למרחוק.

תכונותיו המרוממות של התה, כמו גם נטייתו לקבל מנעד רחב ביותר של ארומות שונות בהתאם לתנאי הגידול המקומיים וצורות עיבוד ספציפיות חוות את קיומן לפרופיל הכימי הייחודי של הצמח, הכולל קפאין ופנולים שונים כגון קטצ'ין, תאפלבין ופלבונואידים, כאשר מניפולציה פשוטה יחסית הכוללת אידוי, וייבוש וכן תהליכי תסיסה וחמצון שונים מביאה לידי ביטוי תרכובות כימיות שונות המאפשרות יצירת סוגי תה שונים, מתה לבן וירוק, דרך סוגי וו לונג שונים ועד תה שחור, וכל זאת, מצמח הקמליה הצנוע.

למסחר בתה היו כאמור השפעות כלכליות ופוליטיות מרחיקות לכת.

הגעתו של התה אל רום הרמה הטיבטית התרחשה על פי האגדות במהלך המאה השביעית, כאשר קיסר טיבט סונגטסן גמפו נורא ההוד קיבל במתנה צרור עלים מיובשים המחוברים לנסיכה ענוגה בת שושלת טאנג.

הגעת המשקה השמימי לטיבט בישרה ככל הנראה את הפסקת המנהג הטיבטי של שתיית חמאת יאק מומסת במים רותחים ומומלחים ואת הולדת ההרגל המענג של צריכת תה מלוח בטעם חמאת יאק מומסת.

מבחינה פרקטית, צריכת תה, ובמיוחד גרסתו המחומצנת, השחורה, התאימה רבות להרגלי התזונה הטיבטית המבוססת רבות על שומנים וחלבונים מן החי, ולחיים בתנאי האקלים הקשים של טיבט והאוכלוסיה הטיבטית נטתה יותר ויותר לראות בתה הכרח יומיומי.

"ניתן לחיות שלושה ימים לא מזון, אך אף לא יום אחד ללא תה"
(אמרה טיבטית)

המסחר הגובר בתה בין השושלות הסיניות לבין טיבט והערבה הצפונית החל מן המאה השביעית ביססו מערכת מסחרית דו צדדית אשר סיפקו לסין את הדבר היחיד שלא הצליחה מעולם לייצר לעצמה לא בכמות לא באיכות. סוסים.

אדמתה של סין חסרה ברובה אדמות מרעה נאותות, וכן חסר בה מינרל חיוני בשם סלניום, אשר חוסר בו מוליד פגמים בשריר הלב ובשל כך הסינים, הנדרשים לסוסים למטרות צבאיות, תחבורה ותקשורת, היו תלויים לרוב באופן כמעט מוחלט במסחר עם יריביהם ממרכז אסיה, בהם טיבטים, תורכים, מונגולים ועמים אחרים. החיבה של עמי ערבות העשב למשקה המחייה אפשרה לסינים לקיים מאזן סחר סביר בתמורה לבהמות האצילות ושווקי הגבול שהוקמו באיזורי הספר ראו כמויות עתק של תה מוחלפות בתמורה לעשרות ואלפי סוסים באכויות משתנות.

אחד מנתיבי הסחר החשובים בתה הוא זה העובר דרך יוננאן שבדרום מערב סין.

הגבעות עטורות הערפל של דרום מחוז יוננאן, ובמיוחד אלו של חבלי שישואנגבאננה, פ'ואר, ולינצאנג שימשו כזכור כאזור גידולו המקורי של צמח התה, ושמרו את מעמדם זה לאורך הדורות. העמים השונים החיים באזור זה כגון הדאי, האני, ווה, ליסו ורבים אחרים שימרו את מסורת הטיפוח של עצי התה במלוא גודלם המקורי, להבדיל מצורת הגידול המקוצצת הנפוצה בסין גופא. בנוסף לכך, תת המין היחודי של צמח התה הגדל באזור, התה גדול העלים ( C. sinensis var. assamica ), מכיל פרופיל כימי יחודי המאפשר את יישון התה לאורך שנים, במהלכם טעמו מתעדן ומשתבח, (על תה הפו'אר {普洱} וההסטוריה העתיקה והמודרנית שלו בסין של המאה ה21 יבוא פוסט נפרד)

מאיזורי הגידול בהם התה נקטף, עובד ונדחס לצורת דיסקאות קשות כאבן המתאימות לסחר יבשתי ארוך טווח, הובלו "עוגות" התה בידי סבלים רגליים (בייפו 背夫) ופרדות לאורך עמקי יוננאן והשווקיהם המקומיים של דאלי, ליג'יאנג וז'ונגדיאן עד שהעפילו לשווקי הגבול שבגבול טיבט, שם הצטרפו לנתיב הסחר העולה מסצ'ואן, החליפו ידיים ובהמות מסע, והמשיכו על גבי יאקים, כאשר המובחרים שבמטעני התה עשו את דרכם ללהסה הבירה, ואחרים אל ערי המשנה, המנזרים הרחוקים ועד לאוהלי הנוודים שבערבות העשב.

דרך המסחר בתה, הידועה כיום כ"דרך התה והסוסים העתיקה" (茶马古道) שימשה במשך דורות כציר מעבר המקשר בין האוכלוסיה המגוונת להפליא של עמקי יוננאן והאזורים שמצפון לה, וכעורק מסחרי מאפשר חיים המקשר בין אוכלוסיות נידחות, וזאת בעודה מקשרת כחוט שני בין אדם, בהמה וצמח.

דוגמא מאלפת ואחרונה לכך היא קינה שהועלתה לזכר סוס תובלה ביש מזל אחד בשם "דזרו"("עיט ערבות") אשר נפל על משעולו מצפון לדצ'ין שביוננאן.

"הו רעי לדרך,
תמיד תיוותר עמי על השביל,
אך אתה מותירני כאן,
ועולה השמימה,
בעודי עוד נושא,
את משאות החיים"
מסופר שלשמע מילות אבל אלו, דמעות זלגו במורד עיני הסוס המת.

נשתה כוס תה לזכרו.