מיד כשמגיעים לעיירה טאגונג (塔公) שבמערב סצ’ואן ודורכים בכיכר המרכזית, מרגישים איזשהו שינוי באוויר ובאווירה. “המערב הפרוע” הטיבטי כאילו פתאום נגלה לעיניך ברגע – בוקרים טיבטים, יוגורט יאק ברחוב, מקדשים מרהיבים, הערבות ופסגות ההרים שמחבקים את העיירה מכל צד.
רועה חולבת יאק. הבהמות המרשימות מספקות את כל צרכי הבסיס של הנוודים
אנשי הערבות
כבר בדרך לטאגונג, הנוף הופך להיות זה של הערבות הגבוהות, בואך רמת טיבט. הכבישים מעטים, צרים וארוכים, בצידי הדרך נמתחות לאורך קילומטרים רבים גבעות קטנות מכוסות עשב ירוק; במרחקים, כאילו סוגרים על הערבות המתגלגלות, נישאים הרים אדירים מושלגי פסגות. כאן, בגובה של מעבר ל3500 מטר מעל פני הים, הערבות הטיבטיות נמתחות כמעט עד קצה האופק. מקרוב, ניתן להבחין שמרבדי העשב העצומים מכוסים בנקודות שחורות אינספור – אלו הם כמובן עדרי היאקים הטיבטים המפורסמים. היאקים הם בסיס הקיום של רוב יושבי הערבות הגבוהות, ומספקים להם עורות ופרווה לבדים ולחימום, חלב ובשר. אנשי הערבות, רועי היאקים, חיים גם הם במרחבים העצומים ובכל טיול קצר ניתן לראות את אוהלי ה”גר” (או יורטה) המוכרים. רוב הרועים באזורים אלו הם נוודים, ולכן זקוקים לבית שניתן להעביר אותו כאשר העדר עובר למרעה הבא; אך כמובן הבית צריך להיות חם ומתאים לחיים בגובה רב – ה”גר” מספק את המענה המושלם.
הנוודים באזור טאגונג הם מכניסי אורחים ואדיבים במיוחד, במרחק הליכה נעימה ויפה מהעיירה, ניתן להתארח אצלם ללילה או שניים. אין ספק שזו אחת החוויות המדהימות ביותר שיש לאזור להציע. ההליכה בערבות, ללא שביל ברור ותוך חציית נחלים וכפרים קטנים, כבר מייצרת את התחושה של החיבור לחיי הטבע והנוודות. לאוהל מגיעים בדרך כלל מתנשמים ועייפים (לא לשכוח את הגובה כמובן…) והדבר הראשון שמקבלים הוא תה טיבטי מהביל. אין לטעות, לא מדובר בתה, אלא במשקה שעשוי ממים, חלב יאקים, חמאה ולפעמים גם לחם. בעצם מדובר במרק, אלא שיש לו סגולות והוא ממש מחייה, בעיקר אחרי הליכה קשה בגבהים. אחרי המשקה המרגיע, אפשר להתחיל להסתכל מסביב – על היאקים החביבים והנוף המרהיב. הארוחות הן בסיסיות מאוד – בצק (שמגיע מסחר ולא מגידול עצמי), תוצרי היאק – בעיקר חלב לגבינה וחמאה ומעט ירק. ארוחת ערב טיפוסית לערבות היא מומו – כופתאות גדולות עשויות בצק חיטה וממולאות בגבינת יאק טרייה ומעט ירוקים, לעיתים רחוקות יהיה גם בשר במומו. ארוחת בוקר בדרך כלל מתבססת על צאמפה – דייסה עשוית דגנים עם חלב וחמאת יאק טריים. האוהל ושמיכות עור היאק מספקים חימום בלילה, אבל הקור מורגש. ובכל זאת, המראה של הערבות והפסגות עם היאקים הישנים בליל ירח מלא – שווה יציאה של כמה דקות לקור העז.
כפר הנזירים שבפאתי טאגונג. סגנון בנייה ועיטורים טיבטי בולט לעין
נזירות, מקדשים ומה שביניהם
מהיכן, בעצם, משיגים הנוודים מצרכים בסיסיים ומשלימים כמו בצק, ירקות, מוצרי היגיינה ועוד? העיירה טאגונג מספקת את התשובה. הנוודים, גם בעבר וגם היום, משלימים את צרכיהם דרך סחר עם יושבי הקבע החקלאים. עיירות כמו טאגונג הן מרכזי הסחר עברו יושבי הקבע והנוודים, על כן חשיבותן הרבה. רחובות העיר מלאים בדרך כלל באופנועים (הסוס המודרני) של גברים נוודים שהגיעו לסחור במרכולתם, בחנויות של מוצרי חלק יאק מחד וירקות מאידך, במסעדות, מלונות ומועדוני בידור למיניהם. לאורך השנים, היו נוודים שבחרו לעבור לעיירה או לחילופין לעשות את חצי הדרך ולגור בכפרים קטנים בסביבה ולעסוק גם בחקלאות וגם ברעייה. השילוב הזה, שלפעמים חוצה משפחות, הוא הייחוד של מקומות כמו טאגונג. כיום, גברים רבים מקרב הנוודים יוצאים לעבוד בעיירה או אפילו בערים הרחוקות ומשאירים את הנשים והילדים לדאוג לעדר. במקרים לא מעטים, ניתן לראות גברים רבים יושבים במסעדות ובמועדוני הבידור בעיירה, תמונה שמזכירה לעיתים קרובות את המערב הפרוע. לתוך הדיכוטומיה הזו, בין הערבות ליושבי הקבע, נכנסה לה כבר לפני אלפי שנים דת הבודהיזם.
הבודהיזם הטיבטי הוא סמל של הערבות הגבוהות לא פחות מהנוודים והיאקים. לא פלא שסביב עיירות כמו טואגונג הוקמו מקדשים ומנזרים. הם סיפקו מקום לתפילה עבור יושבי הקבע והנוודים כאחד ובנוסף הגדילו את נפח המסחר של העיירה (ובכך גם של הנוודים). המקדש המרכזי של טאגונג הוא ללא ספק המבנה הבולט ביותר בעיירה, עם צבעו האדום מוזהב על רקע הבניינים האפורים ברובם. בעוד המקדש הוא רגיל למדי, אם כי עדיין שווב ביקור, המנזר שנמצא כמה קילומטרים מהעיירה הוא המוקד המעניין באמת. על המנזר ניתן להגיע בהליכה של כשעתיים-שלוש בניחותא דרך הערבות. מסביב למנזר עצמו ישנו כפר נזירים יפה וטיפוסי לאזור בו ניתן לראות את הסגנון הטיבטי במלוא הדרו. לא רחוק מהמנזר המרכזי, ישנו גם מנזר נזירות – אין רבים כאלו באזורים אלו. הסמל המרכזי של המנזר של טאגונג הוא מבנה גדול ומאורך, העשוי כולו מאריחי אבן מקומית מאותרים (בתמונה הראשית). אין לדעת כמה אריחים מרכיבים את המבנה המרהיב, אך אין ספק שהוא יוצא דופן ומרשים במיוחד. אם במקרה הגעתם בזמן, תוכלו לחזות במופע, תחרות או אירוע משותף במנזר, אליו מגיעים נזירים, יושבי קבע מהעיירה ונוודים – אז תוכלו להרגיש ממש כמו אחד המקומיים.
הליכה רגלית מן המנזר לעיירה. ירוק של הערבות וכחול של השמיים
כמעט בכל נקודה שתבקרו בסביבת טאגונג, ילוו אתכם ההרים גונגה (Minya konka) ויאלה (Yala), המתנשאים לגבהים אדירים של כ7500 מטר ו6500 מטר, בהתאמה. שני ההרים הקדושים מצטרפים לערבות ולמנזרים והופכים את טאגונג לשילוב המושלם בין טבע, תרבות וחברה. ככזו, הפכה העיירה בשנים האחרונות למוקד תיירות פנים וחוץ. עם התיירות הגיע הפיתוח, שהביא איתו מעט פגיעה באותנטיות (ועלייה במחירים), אך מאידך שיפר את התשתיות הן בדרך לעיירה והן בעיירה עצמה. נסיעה מקאנגדינג לטאגונג היום היא פשוטה למדי. ניתן למצוא מגוון של מסעדות ומלונות בעיירה שעדיין שומרים על האווירה הייחודית. הנוף והאנשים, עדיין, נותרו יוצאים מן הכלל גם היום.
